פסק-דין בתיק עב"ל 18376-03-12

  השופטת ורדה וירט-ליבנה

1.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת שרה מאירי ונציגי הציבור מר י. דיין וגב' ת. ברץ; ב"ל 1232-10) בו נדחתה תביעתו של המערער להכיר בליקוי בברך ימין כפגיעה בעבודה לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995.

            העובדות וההליך בבית הדין האזורי :

2.         על פי העובדות המוסכמות שנקבעו בבית הדין האזורי, המערער אשר עובד בעיריית תל אביב כאיש אחזקה, הרים ביום 26.10.04 שולחן כבד במדרגות בית הספר במהלך יום עבודה שגרתי, וחש בכאב עז בברך ימין. ברכו של המערער ננעלה והוא פנה לקבלת טיפול רפואי. תביעתו למוסד לביטוח לאומי לתשלום דמי פגיעה נדחתה בהודעת פקיד תביעות מיום 25.5.09 מהטעם כי לא הוכח שנגרם אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתו של המערער. מכאן תביעתו לבית הדין האזורי.

3.         לאחר שנקבעו העובדות האמורות לעיל, בית הדין האזורי מינה את ד"ר דוד אנג'ל כמומחה רפואי מטעמו (להלן גם המומחה) בשאלת הקשר הסיבתי בין הליקוי הנטען בברך לבין האירוע בעבודתו של המערער.

            המומחה בחוות דעתו כתב כי המערער סבל מכאבים ונפיחויות בברך ימין, אך הצילומים היו תקינים, בדיקות דם לא איתרו מחלה ואין במקרה שלו "הגדרה מדויקת של מחלה או ליקוי". עוד כתב המומחה כי האירוע מיום 26.10.04 לא גרם לליקוי בברך, לא היתה חבלה או נפילה שיכלה לגרום לנזק דוגמת קרע במניסקוס, וברישום מיום האירוע נכתב כי הכאב הוא מזה שבוע, כלומר קדם למועד האירוע. המומחה מוסיף כי החשד הקליני היה לדלקת מפרקים ולא לחבלה, ומעריך כי האירוע לא גרם או החמיר את מצב הברך.

            בית הדין האזורי העביר לבקשת המערער שאלות הבהרה למומחה. בתשובותיו מסר המומחה כך: קליטה במיפוי אינה מהווה מחלה או ליקוי וכך גם הנוזל התוך מפרקי בברך, סיבה שכיחה לקליטת יתר במיפוי היא פגיעה בסחוסי הברך שמתרחשת בדרך כלל על רקע דלקתי או ניווני; לא אותרה אצל המערער פגיעה במניסקוס ולא בוצעו בדיקות בעניין, מנגנון האירוע והרישומים הרפואיים אינם מתאימים לפגיעה כזו; ולגבי נעילה של הברך - הרופא שבדק אותו ביום האירוע לא רשם "נעילה" אלא הגבלה ניכרת בכיפוף ויישור כמעט מלא, ואין גם רישומים מאוחרים יותר שמצביעים על נעילה. לסיכום כתב המומחה כי בזמן האירוע בעבודה הורגש כאב ניכר אבל לא נגרם נזק ואף לא הוחמר מצבו בשל כך.

            בית הדין האזורי קבע בפסק דינו כי לא נמצא טעם לסטות ממסקנותיו של המומחה בחוות דעתו ודחה את התביעה. מכאן הערעור שלפנינו.

 4.        לאור הסכמת הצדדים בדיון קדם הערעור שנערך לפניי, הדיון בערעור נערך בדרך של סיכומים בכתב על פי תקנה 103 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי-דין), התשנ"ב-1991, כאשר טענות הצדדים בפרוטוקול הדיון יהוו את סיכום טענותיהם בכתב.

            עיקר טענות הצדדים בערעור :

5.         המערער טוען בפנינו כי חוות דעתו של המומחה רווית סתירות, היא אינה מגדירה מהי פגימתו של המערער והיא מנוגדת לעובדות שנקבעו על ידי בית הדין. על פי הטענה, קביעתו של המומחה מנוגדת לממצאים הרפואיים המצביעים על ליקוי בברכו, וניתן לראות כי קיימת פגיעה במניסקוס במסמכים מחודש דצמבר 2011 שיש לצרף אותם לערעור. עוד נטען כי חוות דעת המומחה מנוגדת לעובדה המוסכמת לפיה ברכו של המערער ננעלה בעת האירוע בעבודה. לטענת ב"כ המערער קיימת הצדקה בנסיבות העניין למנות מומחה רפואי אחר.

6.         המשיב, מנגד, טוען כי חוות דעת המומחה ברורה ואין מקום לסטות ממנה. לגבי המסמך הרפואי מחודש דצמבר 2011, נטען שזהו חומר רפואי ולא ראיה חדשה.

            דיון והכרעה :

7.         לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית המוסכמת, לחוות דעתו של המומחה ותשובותיו לשאלות ההבהרה שהופנו אליו, ולפסק דינו של בית הדין האזורי, אנו מחליטים לדחות את הערעור ולאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991.

8.         על פי ההלכה, בית הדין מייחס משקל מיוחד לחוות הדעת המוגשת לו על ידי המומחה מטעמו, יסמוך ידו עליה ולא יסטה מקביעותיו אלא אם כן קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן [ראו דב"ע נו 244-0 המוסד לביטוח לאומי נ' יצחק פרבר (ניתן ביום 26.2.1997), עב"ל 1035/04 דינה ביקל נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום6.6.2005)].

            בנסיבות העניין שלפנינו, לא שוכנענו מטענות המערער כי קיים טעם משפטי מיוחד להתערב בממצאיו ומסקנותיו של המומחה בחוות דעתו ותשובותיו לשאלות ההבהרה. מסקנותיו של המומחה היו מנומקות ובהירות, ולא נפלה בהן כל סתירה או פגם אשר מצדיקים מינוי מומחה אחר תחתיו. כפי שצוין לעיל, המומחה כתב בחוות דעתו כי המערער סבל מכאבים ונפיחויות בברך ימין, והוא הרגיש בכאבים בזמן האירוע בעבודה, אך האירוע לא גרם לליקוי או מחלה בברכו ולא החמיר את מצב הברך. המומחה שולל בחוות דעתו את האפשרות שנגרם נזק למניסקוס, וזאת תוך הנמקה בהירה המבוססת על תיאור האירוע והמסמכים הרפואיים. בית הדין האזורי הפנה לבקשת המערער שאלות הבהרה בהן המומחה התבקש להתייחס לממצאים ספציפיים, ולא ניתן לומר כי תשובותיו לא נתנו מענה ראוי לשאלות האמורות.

באשר לטענת המערער לפיה חוות דעת המומחה סותרת ממצא עובדתי בדבר נעילת הברך: המומחה התייחס לכך והבהיר כי נעילת הברך היא "מצב מוגדר מאוד", כלומר מונח רפואי, וברישומים הרפואיים לאחר האירוע לא צוין כי הברך נמצאת במצב של נעילה. מכך נובע כי גם אם המערער הרגיש בעת האירוע כי ברכו ננעלה, זוהי בגדר תחושה סובייקטיבית אך לא בגדר ממצא רפואי אליו המומחה אמור להתייחס. בהיבט הרפואי של הדברים, לא נמצא לנעילת הברך ביטוי רפואי במסמכים הרלוונטיים, ואין בכך משום סתירה עם העובדות המוסכמות.

            באשר לבקשה להגשת מסמך רפואי מחודש דצמבר 2011 בשלב הערעור - מדובר בבדיקות שבוצעו 7 שנים לאחר מועד האירוע ולכן לא ניתן להתייחס אליהן בשלב הערעור.

 9.        סוף דבר : הערעור נדחה. אין צו להוצאות.

ניתן היום כ"ד בתמוז, תשע"ג (2 ביולי, 2013) בהעדר הצדדים.